"נוי-שיר" חברה לבנין בע"מ ואח' נ' רונן ואח'

החלטה

בפניי בקשת המבקשים, הם התובעים בתביעה העיקרית, והנתבעים שכנגד בתביעה שכנגד שהגיש המשיב, הוא הנתבע 1 והתובע שכנגד, למחיקת התובענה שכנגד על הסף.

ראשית טוענים המבקשים, כי התביעה שכנגד, ככל שהמדובר בסעיפים 6-9 לתביעה, התיישנה עוד בשנת 2004. לשיטתם, התביעה שכנגד מתבססת על הסכם שנחתם ביום 2.2.97, ובגינו טוען התובע כנגד, כי היה על הנתבעת שכנגד 3, כבעלת מניות אצל הנתבעת כנגד 1, להעמיד הלוואת בעלים בסכום של כ- 106,000$ לנתבעת שכנגד 1, אך מיאנה לעשות כן. עוד על פי ההסכם עליו סומך התובע כנגד תביעתו, הוסכם בין הצדדים על העמדת הלוואה שניטלה על ידי הנתבעת שכנגד 1 בבנק המזרחי, על סכום של כ- 500,000$, כתנאי לקיום העסקה.

המבקשים טוענים כי מאז חודש פברואר 1997 – מועד חתימת ההסכם, ועד היום, חלפו למעלה מ- 13 שנה, ועל כן התביעה שכנגד, המתבססת על ההסכם הנ"ל, התיישנה זה מכבר.

עוד מוסיפים המבקשים וטוענים, כי התובענה בתיק העיקרי הינה תביעה כספית במהותה, המתייחסת לנסיבות בהן נטל המשיב [התובע שכנגד] הלוואה מבנק דיסקונט, לכאורה עבור החברה [המבקשת 1] ואילו בפועל, פתח חשבון פרטי בגין אותה הלוואה, שיעבד קרקע שבבעלות המבקשת 1 לטובת הבנק, וערבב אשראי שהועמד למבקשת 1, עם אשראים פרטיים, ובכך הביא לנזקים הנתבעים בתביעה העיקרית.

המבקשים מדגישים כי התביעה שכנגד איננה קשורה במאום, ובכל אופן שהוא, לפרשת התביעה העיקרית, ומאחר שכך, אין מניעה לסלקה על הסף, כאמור בס' 4 לחוק ההתיישנות, הקובע כי לא תשמע טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד, כאשר נושא שתי התביעות הינו אחד, או כאשר נובעות הן מאותן נסיבות. זאת ועוד; לשיטת המבקשים יש לפרש את סעיף 4 הנ"ל באופן מצומצם, כך שייקבע כי התביעה שכנגד תהא כזו שנושאה ונושא התביעה העיקרית אחד הם, או שנובעת היא מאותן נסיבות.

עוד טוענים הם, כי עניינה של התביעה שכנגד הינו בשנת 1992, כאמור, ובמועד זה, המשיב כלל לא היה עדיין בעל מניות במבקשת 1. כמו כן טוענים הם כי התביעה העיקרית עוסקת במחדלי המשיב, כבעל מניות במבקשת 1, ופעולות שלא כדין באשראי שאמור היה להינתן למבקשת 1.

לבסוף טוענים הם כי אין לראות בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד מקשה אחת, ומשכך, וכאמור בס' 4 לחוק ההתיישנות, יש לסלקה על הסף.

המשיב [התובע שכנגד] טען בתגובתו לבקשה דנן, כי ההסכם מיום 2.2.97 הינו הסכם בין בעלי מנות בחברה [המבקשת 1], הסכם שאוזכר בכתב התביעה העיקרי, ואשר מכוחו ולאור הפרתו על ידי המבקשים, הוגשה התביעה שכנגד מטעמו. כך, גם לגבי אותה הלוואה מכוחה הוגשה התביעה העיקרית, שהינה הלוואה המאוזכרת בהסכם בין הצדדים.

המשיב מטעים ומציין, כי המדובר באותם צדדים לסכסוך, באותה הלוואה נטענת, וכי לא יכול להיות חולק כי המדובר באותם צדדים ובאותן נסיבות שיצרו את הסכסוך בין הצדדים. לשיטתו, די בעיון בסעיפים 33-38 לכתב ההגנה בתביעה העיקרית, ולאמור בתביעה שכנגד, בכדי להבין כי המדובר בעילת תביעה הנובעת ממערכת יחסים בה המנהלים ובעלי המניות בחברה זהים, וכי המדובר באותו נושא ובאותן נסיבות, מה שמחריג את הכלל הקבוע בס' 4 לחוק ההתיישנות.

המבקשים השיבו לתגובת המשיב וחזרו על הטענות שהובאו בבקשתם.

דיון

מחיקה על הסף הינה בסמכות בית המשפט, בין היתר במקרים בהם הכתב לא מגלה עילת תביעה, ויש למנוע דיוני סרק, בעיקר במקרים בהם העדר העילה בולט לעין, או שבכך ניתן לחסוך שמיעתם עדויות רבות [ע"א 292/68 יפת ושות' בע"מ נ. איסטווד פ"ד כג(1) 604, 608]. השאלה אותה יש לבחון הינה האם במידה והתובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, יהא זכאי הוא לסעד המשפטי המבוקש על ידו.

הכלל הוא כי בית המשפט יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה [ע"א 693/83 שמש נ. רשם המקרקעין ת"א ואח' פ"ד מ(2) 668]. משכך, נוקט בית המשפט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה.

כחוט השני עוברת בפסיקה ההלכה לפיה מחיקה או דחייה על הסף תינקטנה אך בלית ברירה, שכן "פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הינו לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יעדיף תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק קונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות.

בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש, וישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן" [ע"א 35/83 חסין נ. פלדמן פ"ד לז(4) 721, 724]. עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות בכתב תביעתו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת, לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה ידועה מראש [ע"א 163/84 מדינת ישראל נ. חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ לח(4)1, 8].

במקרה שלפניי, ומבלי לקבוע כל ממצאים בעניין בשלב מקדמי זה, סבורני, כי אין המדובר במקרה בו ניתן לקבוע ללא צל של ספק שגם אם יוכיח התובע שכנגד כל טענותיו, לא יזכה בסעדים המבוקשים על ידו. על מנת לקבוע, כבקשת המבקשים, כי המדובר בשתי מערכות יחסים נפרדות לחלוטין, שאין ביניהן ולו חוט מקשר שהוא, ובכך לקבוע כי התביעה שכנגד התיישנה, באשר הינה עומדת בפני עצמה וללא כל נגיעה לתביעה העיקרית, אין מנוס משמיעת העדויות בתיק, ופריסת מערכת הראיות הנסיבות והעובדות בפני בית המשפט, על מנת שזה יוכל להתרשם ממכלול הנסיבות בדקדוק וביתר פירוט, ולקבוע אם חלה התיישנות כטענת המבקשים אם לאו, והאם ניתן להחיל את סעיף 4 לחוק ההתיישנות בנסיבות דנן.

בשלב זה, ומטענות הצדדים בלבד, אין בידיי לקבוע ממצאים בכל הנוגע למהות ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 2.2.97, ועל בסיס הנתונים אשר מצויים כעת בפני בית המשפט, וללא שמיעת העדים, לא ניתן אף לקבוע כי אין המדובר במערכת נסיבות זהה בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד.

סבורני, ובשלב זה בלבד, כי המבקשים לא צלחו בביסוס טענתם כי התביעה שכנגד התיישנה, וכי יש לסלקה על הסף ויטענו לכך בשלב הסיכומים.

לאור האמור, אין כל מנוס משמיעת העדויות בתיק, פרישת הראיות בפני ביהמ"ש, על מנת שיהא בידיו להתרשם ממכלול הנסיבות והאירועים נשוא תביעה זו, ולהחליט בסוגיה המתעוררת בתיק זה, ובסעדים המתבקשים על פיה.